יום לפני הבחירות לראשות הממשלה קשה שלא להבחין בתחרות על וויראליות בין המתמודדים. המדדים העיקריים ששולטים בקמפיינים הם חשיפה, רייטינג ולייקים.
בטווח הקצר, תשדירי בחירות וערוץ הכנסת הופכים ליותר ויותר מבדרים. אך מהן ההשלכות לטווח הארוך? מה המשמעות של שיח מנהיגים שמתנהל בצעקות במקום בתוכן? מה אנו והדורות הבאים לומדים ממנהיגים של רייטינג ולייקים, ואיך כל זה קשור לחרדה חברתית ודימוי עצמי נמוך?
בלי לשים לב, עובר לציבור מסר חד משמעי: כדי להנהיג, אין צורך להיות קשוב, בטח שלא לציבור הבוחרים. יש רק צורך בחשיפה בלתי פוסקת ובהרבה עוקבים בפייסבוק ובאינסטגרם. המסר הזה, שמחלחל מהמערכת הפוליטית, מערכת החינוך והרשתות החברתיות מתפרש אצל הצעירים בצורה ברורה: להיות מוחצן וקולני זה מתגמל, אבל אם תהיה רגיש וקשוב (או במילים אחרות – מופנם), אף אחד לא יראה אותך.
דוגמה מתוך מערך שיעור ארצי שנלמד בבתי ספר ביום המופנם הבינלאומי מחזק עוד יותר את הנקודה הזאת. באותו מערך לימדו שמופנם מבלה את זמנו בחדר עם ספרים או מחשב ומוחצן, לעומת זאת, מאושר יותר, יוצא יותר לדייטים ומלא חיים.
בשפה של בני נוער – מופנם זה לא מגניב. להיות יותר שקט ולרוב יותר קשוב – זה לא מגניב. וזה מה שמלמדים ביום המופנם הבינלאומי.

מופנמות היא לא בעיה שצריך לפתור. זה סוג של אופי, שיש בו יתרונות נהדרים, כי הוא מאפשר רמת קשב גבוהה. כשאנו קשובים יותר, יש לנו יכולת טובה יותר לקלוט, להבין, להגיב ולהתנהל באופן יותר זהיר ומושכל. רבים מהאנשים המצליחים בעולם, כל אחד בתחומו, הם מופנמים. אך כאשר ככה נראית מערכת הבחירות, ואלו המסרים שעוברים גם במערכת החינוך, הנפגעים העיקריים הם מחצית מהילדים שלנו – המופנמים. מה שבעיקר נפגע אצלם זו האמונה שיש להם יכולת להשפיע על העתיד שלהם – יכולת להנהיג. וכשהאמונה שלהם ביכולות שלהם נפגעת – הדרך אל דימוי עצמי נמוך, הסתגרות בתוך עצמם ואף חרדה חברתית קצרה.
לאחרונה אנו נתקלים יותר ויותר בביטוי, ׳מנהיגות שקטה׳ ומזדעזעים. מנהיגות לא יכולה להיות שקטה. אוי לנו אם נעודד את הילדים שלנו, גם המופנמים שבהם, לא להשמיע את קולם באופן חד וברור. מופנמות היא אופי יותר שקט וקשוב, אך בשום אופן לא אופי שותק.
כדי ליצור מציאות חדשה אנחנו חייבים קודם כל להכיר במציאות הקיימת: מי שלא ישמיע את קולו- לא יישמע. מה שכן חשוב שנעשה זה ללמד את הילדים המופנמים למצוא את הקול שלהם ולהביע את עצמם בדרך קשובה. אין שום סיבה שצעירים מופנמים לא יבואו לידי ביטוי ואף יקחו על עצמם תפקידי מנהיגות.
כשבני נוער וצעירים מתמודדים עם חרדה חברתית, ביישנות ודימוי עצמי נמוך: הם לא מצליחים לבוא לידי ביטוי כפי שהם היו רוצים: ולכן כדאי להתמודד עם החסמים האלה כמה שיותר מהר. אך אם יש לכם בן או בת מופנמים: תבינו שיש להם יכולות מיוחדות. עודדו אותם להיות קשובים עד ידי שאלות שמתרגלות את הקשב שלו:

• מה אתה לומד ממה ששמעת?
• אילו דברים היית מוסיף למה שנאמר?
• מה היית עושה אחרת בסיטואציה הזאת?
• מה אפשר ללמוד על הדוברים?
• האם יש סטירות במה שנאמר?

ותמיד עודדו אותו להשמיע את קולו בדרך הייחודית לו. במידה והם לא מצליחים להשמיע את קולם – יש לכך פיתרון, וחבל על כל רגע שעובר שבו הם לא מביעים את עצמם.

אם נעודד את כל חלקי האוכלוסייה להשמיע את קולם, אם נתגמל חצי מהאוכלוסיה על העובדה שהם מקשיבים – אולי בעתיד נקבל הנהגה קשובה יותר.